<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ל.</h2>
כשנותנים חרם בבית הכנסת עבור עדות, אם יש שם קרובים הפסולים לעדות ויודעים, אין החרם חל עליהם ואינם חייבים להגיד. ואפילו אמר על הרחוק ועל הקרוב אינו חייב להגיד, שהרי אמר על דעת המקום ואין זה דעת המקום שהקרובים יעידו.
<h2>דף לא.</h2>
הבא בהרשאה אינו יכול להתפשר.
<h2>דף לא:</h2>
כשנותנים חרם בבית הכנסת עבור העדות אינו חל אלא אם כן אותו שמבקש שיתנו לו החרם הוא בבית הכנסת, וגם העדים היודעים הם בבית הכנסת. וכגון שאמר תנו לי חרם על כל אותם שהם בבית הכנסת. שאם לא אמר כך אז אין החרם חל על העדים. וכשהשמש מכריז בבית הכנסת "הנה נתנו חרם בבית הכנסת עבור עדות פלוני כל היודע לו עדות יגיד", לא מיבעיא אם אמר איני יודע עדות זה שאינו יכול לחזור בו ולומר "שכחתי ועתה נזכרתי" אלא אפילו שתק ולא אמר כלום, ואחר זמן רוצה להעיד, לא נוציא ממון על פיו מספק, שמלשון רש"י זצ"ל משמע שמסופק אי חשיבא שתיקתו כפירה אי לא.
<h2>דף לג.</h2>
גיסים הנשואים שתי אחיות והאחיות גוססות, ונעשו הגיסים עדים בשעה שהיו גוססות, אע"פ שהאחיות מתו, אעפ"כ אינם יכולים להעיד.
<h2>דף לד.</h2>
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני. ועדים רואים אותם מבחוץ, ולא הכיר הנתבע בהם, אי טעין לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן. ואי אמר אין שקלי ודידי שקלי ישבע היסת דדידיה שקל.
<h2>דף לד:</h2>
מנה מניתי לך בצד עמוד זה, אמר לו "לא עברתי בצד עמוד זה מעולם". ואתו סהדי דהשתין מים מצד עמוד זה, לא הוחזק כפרן בכך, דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה.
<h2>דף לח:</h2>
פירש רש"י זצ"ל בדורותינו ביטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שעונשה גדול. ותיקנו לגזור עליו ארור בעשרה. ואנו רגילים לומר על דעת המקום ועל דעת בית דין אנו מחרימין על פלוני על דבר כך כך כמו שטוען וכו'. ודוקא בעשרה, דאי בפחות מעשרה אין החרם חל ואין כאן שבועה. ואין חיוב שבועה דאורייתא במודה במקצת עד שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. חרם שניתן על דעת המקום ב"ה ועל דעת הקהל או על דעת המקום ב"ה ועל דעת ב"ד אותו החרם אין לו התרה, אם לא בהסכמת הקב"ה ובהסכמת הקהל. הילכך אותם בני אדם שמקבלים חרם בבית הכנסת עבור המס ומתקבצים עשרה והולכים לביתם בחשאי ומתירים, צללו במים אדירים והעלו חרס בידם, ונשארים בעונש החרם ובגזילת הרבים. ואותם המבטלים החרם בלבם כששליח ציבור נותנו עבור מס או עבור עדות או כיוצא בהם, אין בהם תועלת, כיון שהחרם ניתן כדין ולא שלא כדין. מיהו אותם שמושל העיר משביעם שלא יצאו או שלא יבריחו חוץ לעירו כלום, מותר להם להערים, ויחשבו בלבם שלא יצאו היום או לא יבריחו היום כלום חוץ לעירו. יש שאלה בשבועה. והיכא שאמר נשבע אני בהקב"ה, אין בה שאלה ואין בה התרה. ולפי' הרב רבי אליעזר בן שמואל ממיץ זצ"ל יש לה שאלה והתרה. והערוך כתב בשם הגאונים, הנשבע בעשרת הדברות ובספר תורה אין לו התרה לעולם. והשיב רבינו יצב"א זצ"ל דאם התירוה בדיעבד מותר, אלא דקפיד קרא דאין מתירין לו אלא בפני המשביעו או המדירו. ורבינו תם זצ"ל מפרש דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו, אין מתירין לו אלא בפניו.
הנודר בתורה, אי נקיט לה בידיה ואמר בה דבריו קיימים, אפילו לא אמר במה שכתוב בה, ואי מחתא אארעא לא אמר כלום, וצריך שאלה לחכם מדרבנן שלא יקילו בנדרים. ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך. ואי מחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה ולא אמר בה ובמה שכתוב בה לפירוש ראשון לא אמר כלום. ואם עם הארץ הוא צריך שאלה לחכם. ותלמיד חכם אינו צריך שאלה ולפירוש שני דבריו קיימין. מיהו לכתחילה אין מתירין לו. ובדיעבד אם התירוהו מותר. מעשה באחד שפתחו לפניו חמשה חומשי תורה ונשבע ואמר כך יעזור לי דיאון והתורה הזאת שאקיים אלו התנאים. והשיב ריצב"א זצ"ל דדין נשבע בספר תורה אין כאן, כיון דמחתא אארעא. וכל שכן לחד לישנא דנדרים דאפילו נקיט לה בידיה בעינן לומר במה שכתוב בה. ושבועה בשם יש כאן אע"פ שלא הזכירו אלא בלשון לעז, מידי דהוה אַמ0רִי כולה, ושבועה ונדר מועילין בלשון לעז. וחסרון השם שאינו מזכיר בשבועתו אינו מגרע שבועתו בכך. וכל שכן אם הזכיר השם עמה בלשון לעז. ואפילו לא הזכיר בתחילת דבריו לשון שבועה שמועיל.
<h2>דף מא.</h2>
ר"י אלפס זצ"ל ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון זצ"ל והלכות גדולות וסדר תנאים ואמוראים ורבינו חננאל, כולם פסקו דבשבועה דאורייתא לא מהפכינן. ורבינו גרשם מאור הגולה זצ"ל ורב האיי גאון זצ"ל פסקו דאפילו בדאוריתא מהפכינן. והאידנא סמכינן עלייהו ומהפכינן אפילו בדאורייתא.
המוציא שטר חוב על חבירו, ואמר הנתבע אישתבע לי דלא פרעתיך אמרינן ליה אישתבע ליה. ואי לא טעין לא טענינן ליה. ואם התובע צורבא מרבנן לא אמרינן ליה לישבע וגם לא מגבינן ליה חובו עד שישבע. הפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה. ואפילו לא תבע נתבע אישתבע לי, אמרינן ליה אנן השבע. וכתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון דבשטר שיש בו נאמנות גבי בלא שבועה אפילו פוגם עד כאן לשונו. וכתב הרמב"ם זצ"ל פוגם שטרו שהיה חשוד שטוען הלוה שפרעו ואמר ישבע לי, הרי הנתבע נשבע היסת ויפטר מן השטר.
<h2>דף מא:</h2>
המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואם אמר לו אל תפריעני אלא בעדים, בין שאמר לו בשעת הלוואה בין שאמר לו אחר הלוואה, הרי זה צריך לפורעו בעדים (בפני) [מפני] התנאי. טען הלוה ואמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, וישבע היסת ויפטר. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל כתב דנאמן כמו המיימוני. והאלפסי כתב דאינו נאמן. והלכה למעשה כדברי האלפסי דאינו נאמן ואמרינן ליה זיל פרע ליה, וכד אתו פלניא ופלניא ואמרי דפרעת ליה מיחייב לאהדורי לך. ואם אמר לו אל תפריעני אלא בפני פלוני ופלוני, ופרעיה באפי סהדי אחריני, וזה אומר עידי שקר הם, לא משגחינן בהו ואמרינן ליה פרעיה כדברי רבינו שלמה זצ"ל והאלפסי, ודלא כמיימוני.
ההוא דאמר ליה לחבריה כי [פרעת] פרען באפי תרי דתנו הילכתא, ופרעיה באפי סהדי ואיתניסו זוזי ואמר זה לא נתכוונתי לקבלם בתורת פירעון אלא דליהוו פקדון בידי עד דמייתי בי תרי דתנו הילכתא ומקיים תנאיה. ואמר לו רב נחמן, כיון דמודית דקבלתינהו, והוא לא מסרם לך בתורת פקדון הוי פרעון. ודברים שהיו (בלבד) [בלבך] אינם דברים.
ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאסיקנא בך. א"ל להד"ם. אזל אייתי סהדי דיזיף ופרע. ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, והודאת בעל דין כמאה עדים, ואין העדים נאמנים על הפרעון.
האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני. והעדים אומרים לא פרעו בפנינו. וזה אומר בפניהם או שלא בפניהם פרעתים. אמר רבא כיון שלא היה חייב לפורעו בעדים, שלא אמר לו בשעת הלוואה אל תפרעני אלא בעדים, הוי מילתא דלא רמיא עליה ולא אדעתיה ולא הוחזק כפרן. אבל אם היה אומר וודאי בפניהם פרעתי ולא ביני לבינו, הוחזק כפרן ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון אומר דגם בזה לא הוחזק כפרן כי שמא העדים שכחו כיון שלא היה צריך לעדותם.
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך. אמר ליה לאו פרעתיך [מאה] קבי עפצי והוו קיימי בשיתא. אייתי אידך סהדי דבארבע הוו קיימי ותבעו מאתים, וזה אומר פרעתים מ"מ אם לא בעפצים פרעתיך במעות. אמר רבא קיצותא דכירי אינשי והוחזק כפרן.
<h2>דף מב.</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא. אמר ליה ולאו פרעתיך. אמר ליה הנהו סיטראי נינהו. אי פרעיה באפי סהדי ולא מצי למימר להד"ם לא מצי למימר סיטראי נינהו ונשבע שבועת היסת דלית ליה למלוה גביה ולא מידי ומיפטר. ואי לא פרעוה באפי סהדי מגו דיכול לומר להד"מ יכול לומר סטראי נינהו. ואי מודה המלוה דאתורי יהב ליה הנהו זוזי, ואתא ויתיב אמסחתא וקביל זוזי, לא מצי למימר סיטראי נינהו.
אמר ליה "מהימנת לי כל היכא דאמרת לי [לא] פרענא", נהי דהימניה טפי מדנפשיה, טפי מסהדי לא הימניה. פסק דקתא דמגלא כתוב בסוף האומנין.
לוה שאמר למלוה בפני עדים בשעת הלוואה מהימנת לי כבי תרי כל זמן שתאמר לא התקבלתי לא אוכל לומר פרעתיך, אפילו פרעיה באפי תלתא או מאה ואומר המלוה לא התקבלתי נאמן המלוה. אבל אי אמר ליה מהימנת לי כתלתא, כיון דנחת לדיעות כתלתא הימניה ולא כארבע. ואי פרעיה באפי ארבע אין המלוה נאמן להכחישם.
<h2>דף מד:</h2>
החשוד אפילו על שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל. ובשבועה דרבנן לא מהפכינן אשכנגדו.
<h2>דף מו:</h2>
כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין, ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל פירוש כגון שראו עדים שנכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות ונטל מבית חבירו ואינם יודעים מה, הרי זה נשבע ונוטל. ואפילו אם הגזלן אומר לא נטלתי אלא אחד והנגזל אומר שנים נטלת, ואין העדים יודעים אם אחד או שנים, נשבע הנגזל ונוטל שניהם. ראו עדים שנכנס למשכן ולא ראו ולא ידעו אם נטל כלום או לאו, נשבע היסת ויפטר. דעביד איניש דגזים ולא עביד. נכנס לתוך בית חבירו בפני חבירו ולא למשכנו וראוהו עדים שיצא וכלים תחת כנפיו. וזה אומר השאלתים לך. אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותן כלים אין דרך להצניען ואותו האיש אינו צנוע אינו נאמן. וישבע בעל הבית היסת שלא מכר לו כלום ויטלם. זה אומר לקוחין וזה אומר גנובין אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. ובדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן אפילו בעל הבית עשוי למכור את כליו ואותם כלים דרך בני אדם להצניעם ואותו האיש צנוע. דרבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר. אם היה מוחזק ומפורסם בגניבה ואמר לקוחין הן בידי וזה אומר גנובים, אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו ואותם כלים אין דרך להצניעם ואין דרך אותו האיש להחביא כלים שבידו אינו נאמן. ראוהו שיצא וכלים מגולין בידו ואמר לקוחין הן בידי נאמן, אפילו אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו והוא שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר. ראוהו שנטלן מרשות חבירו שלא בפניו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן ואפילו לא הטמינם, ואפילו אם בעל הבית עשוי למכור את כליו, ואפילו אם לא ראהו אלא עד אחד צריך להחזירם, כעובדא נסכא דרבי אבא. אלו דברי האלפסי, אבל אבא מרי זצ"ל כתב למעלה בפשט ההלכה דבדברים העשויים להשאיל ולהשכיר הוא דאמרינן דאינו נאמן לומר לקוחין הם בידי, בדברים שאין דרכן להטמין ואדם בינוני דלא צניע. אבל בדברים שאינם עשויים להשאיל ולהשכיר נאמן לישבע שלקוחין הם. ודברים העשויים להשאיל ולהשכיר מה הם, מפורש ס"פ המקבל.
<h2>דף מז.</h2>
הנחשד בדרבנן מהפך אשכנגדו אם רוצה, אבל לא ב"ד. ובנחשד דאורייתא בית דין מעצמן מהפכין אשכנגדו. החשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו. משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר "חשוד אני".
<h2>דף מז:</h2>
שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו, זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה בעדות אחרת. אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אינם נאמנים בעדות אחת, שהרי אחד מהם פסול לגמרי ממה נפשך.
<h2>דף מח.</h2>
היו שניהם חשודים, פסק רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל דיחלוקו בשם רבינו האיי גאון זצ"ל וגם הוא מסכים. ור"י אלפס זצ"ל פסק מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, ואין אדם מוריש לבניו ממון שהוא שחייב עליו שבועה. רבי אלעזר אומר יורשין נשבעים ונוטלין. פסק רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל בשם רב האיי גאון, וגם הוא מסכים דבהא נמי יחלוקו. ור"י אלפס זצ"ל פסק דלא עבדינן עובדא לכתחילה בהא אלא כרב ושמואל. ודיינא דעבד כרבי אלעזר לא מהדרינן עובדא מיניה ומאי דעבד עבד, וערב דבתר יתמי אזיל דינו כיתמי. והמוריש לאחיו כמוריש לבניו. ובעלמא לא עבדינן כרב ושמואל, כגון הפוגם שטרו ומת, יורשים נשבעים שבועת יורשים ללוה ונוטלין. ארשב"ג אם יש עדים דאמר בשעת מיתה "שטר זה אינו פרוע" גובה שלא בשבועה וגם ביתומים מן היתומים.
<h2>דף מח:</h2>
האי שטרא דיתמי דמית לוה בחיי מלוה לא מיקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה.
